בכל שבוע אני מגיע למספר חברות, בכדי ליצור להם הגדרת ממשקים ותפקידים ולעסוק במקצוע שאני אוהב מכל אימון מנהלים וארגונים.
בלוג
דחיינות היא בעיה בניהול רגשות. כאשר מנהל אומר לי יש לי בעיה בניהול זמן או סידריי עדיפות לרב בתהליך אימון
כאשר מנהלים נמצאים בהערכה עצמית נמוכה, הם מתחילים לחפש אשמים, כאשר הם מחפשים אשמים… הם לרב לא לוקחים אחריות אישית.
השבוע העברתי למנהלים בארגון שבו אני מאמן כחלק מתוכנית עבודה לעמידה בKPI כלי לניהול זמן וסדרי עדיפות. במהלך העברת הכלי
בעידן שבו תרבות העבודה מקדמת דעות ודיונים פתוחים, האי הסכמה מהווה אתגר משמעותי לקבוצות העבודה. בעוד התחשבות בדעות ובטענות שונות
מכירים את תחושת החסם היצירתי? אותה חומה בלתי נראית שחוצצת בין מחשבותיכם לבין פתרונות חדשניים ורעיונות מבריקים? לפעמים נראה כאילו
השבוע מנהל מחלקה יצר דילמה בחדר האימון בארגון שבו אני מאמן: "איך אוכל לוודא שהעובד הבין אותי?" נתתי למנהל המחלקה
אני: אילו פעולות שתלויות בך עשית בדיון? מנהל: גייסתי אומץ וניהלתי שיחה עם מנהלים האחרים, העלתי דעות משלי ואף אחד
מטרת הצוות בעבודה למלא את משימותיו המקצועיות בצורה הטובה ביותר, כלומר כל אחד כמיטב יכולתו. במילים אחרות, כל עובד מקבל