בעידן שבו תרבות העבודה מקדמת דעות ודיונים פתוחים, האי הסכמה מהווה אתגר משמעותי לקבוצות העבודה. בעוד התחשבות בדעות ובטענות שונות עשויה להעשיר את הדיונים ולהביא לפתרונות יצירתיים, החלטה להימנע מדיונים מתמשכים עשויה לגרום לצמצום בתקשורת ולריחוק חברתי.
איו בעיה אין צורך להסכים, זכות ובחירה של כל אדם לבחור ולעשות מה שטוב לו, רק אם אתה אומר שאתה לא מסכים, תגיד עם מה אתה כן מסכים, אחרת… זה יוצר קצר בתקשורת וריחוק.
לרוב האדם שבוחר לא להסכים – האתגר נובע מתחושת אי נוחות או פחד מהקונפליקט או אפילו מה יחשבו עלי אם אכנס לעימות ואז אאבד את האיזון שלי, ואצא מגבול הטעם הטוב של עצמי.
האימוץ של הגישה "בוא נסכים שלא להסכים" מתרחש כדי לשמור על האיזון שלי אך באותו רגע גם מוציא אותי מאיזון כי לא הרווחתי התקדמות, ונישארתי תקוע במקום. איך לדעתכם אינטראקציה כזו תיראה? היא תשרת אותכם? האם היא תקדם אותכם בקבוצה? האם זה יעזור לכם ברתימת שותפים לדרך?
המסר: לפני שאתם בוחרים לומר בוא נסכים שלא להסכים, תשאלו את עצמכם איך אתם מרגישים כלפי האמרה או גישה או טענה? על איזה צורך זה לא ענה לכם? מה יכול להיות שהאדם השני מרגיש? על איזה צורך לדעתכם זה לא ענה אצלו?
לדוגמה אני מרגיש מתוסכל כי הצורך בשליטה לא נענה אצלי, יכול להיות שהצד השני מרגיש מבולבל כי הצורך בבהירות לא נענה אצלו.
ואז צרו בקשה שתהיה בנויה מ2 הצרכים שלא נענו, הבקשה קודם תופנה אליכם ורק לאחר מכן לאותו האדם שמשוחח איתכם. כי בכדי להנהיג אנשים עלי קודם להנהיג את עצמי, בכדי ליסמוך על האחר, עלי קודם לסמוך על עצמי, בכדי להבין את הצד השני, עלי קודם להבין את עצמי. ברב המקרים אנחנו רצים מאירוע לדרישה או מאירוע לבקשה, אם רגע נשכיל לעצור ולנשום נגלה.. שניהול השינוי בידינו.
ממשיך בדוגמה ליצירת בקשה:
צורך לא נענה – שליטה.
צורך לא נענה – בהירות.
מונולוג: אני רוצה לבקש מעצמי לשחרר ולשאול שאלות בכדי לקדם שיתוף פעולה.
דיאלוג: היי, אני יכול לשאול אותך מספר שאלות בכדי להשיג עבור עצמי הבנה בפרטים?
זו דוגמה מיניי רבות כיצד אתם יכולים לייצר תקשורת מקרבת אצלכם בצוות ולרתום שותפים לטובת התקדמות.
