השבוע בחדר האימון פגשתי מנהל שאמר לי:
"סניה אני כבר לא מגיע שמח לעבודה, אין לי כוח יותר, בעבר היו לי יוזמות – נסיתי לקדם אותם.. אבל הבעיה היא שאף אחד לא באמת מבין אותי".
הסיבה שאתה לא שמח, קשורה לזה שלא מבינים אותך?
"גם…"
מה עוד?
"אין עוד!! זו הסיבה."
אני יכול להמשיך לשאול שאלות?
"כן.."
מה אתה מרוויח מזה ש"לא מבינים אותי?"
"אין סיכוי שאני מרוויח מזה.."
ומה אתה כן מרוויח?
"הימנעות, בריחה, האא לא מוביל את היזומות עד הסוף.. למרות שאני מתחיל אותם.."
וכך מוריד שכבה ועוד שכבה באמצעות שאלות, ולבסוף עובד הלכה למעשה עם המנהל ליצירת יעדים הישגים.
במהלך השבוע אני נפגש עם אנשים שרוצים להפוך למנהלים.. מה הסיבה שהם רוצים? בעבודה החליטו שהם מנהלים ובלב שלהם הם לא מרגישים מובילים, מנהיגים, יוצרי השראה לאחרים. כך אני ניפגש גם עם עצמאים שבלב שלהם הם לא מרגישים מנכ"לים – מרגישים עסוקים מהבוקר עד הערב בכיבוי שריפות ולא עבודה מתוך סדרי עדיפויות. מרגישים אשמים על זה שהם לא מספיק טובים.
המסר הוא:
אנחנו מעריכים את האתגר שלנו יתר על המידה ואז הוא נראה גדול ממה שהוא – למרות שלנו קיים כוח פנימי להתמודד עם האתגר – וכתוצאה מכך לא מצליחים לראות את הפתרון מיד לפנינו, אנחנו מתחילים להיכנס לפאניקה וככל שנכניס את עצמינו יותר מהר ללחץ – כך נהיה מפוחדים ונתמלא ספק עצמי.
מה הפתרון?
תהליך אימוני המתמקצע במנהלים.
